במחקר חדש שנקרא “תיאוריית ההטרונורמטיביות של חוסר רצון מיני בקרב נשים זוגות עם גברים,” חוקרים גילו כי חוסר ריבוי באגו המיני בקרב נשים יכול לנבוע מלחצים חברתיים רבים, במיוחד כאלה הנוגעים ליחסים הטרוסקסואליים. מחקר זה חשוב במיוחד מכיוון שחוסר רצון מיני הוא בעיה שכיחה יותר ויותר בקרב נשים, אך לא מדוברת בדרך כלל בפומבי, ומהווה מטרה טיפולי קריטי עבור מטפלי מין וזוגות הפונים לקבלת ייעוץ וטיפול.
בעבר, מין נתפס והוגבל לריבוי תפקידים הקשורים להיבטים פורמליים של ההורות והפריון, מה שהגביל את ההבנה וההערכה של מין ככלי להנאה ובהמשך הוביל להנחות אינטראקציות המגבילות את החוויות המיניות של נשים. מחקרים מצאו כי גברים לעיתים פחות משקיעים במטלות הבית והמשק הבית משתנה באופן שונה בין מגזרים ואיזורים חברתיים, דבר המוביל לתסכול ותסכול נשי שמפחית את הרצון המיני ביחסים. גם כשישנה עלייה במעורבות של גברים בעומס הבית, נשים לעיתים תופסות את חלקן כפחות מספקות, והמשמעות שהן מייחסות לפעולות המוגדרות כ”נשיות” משפיעה על רמות ההנאה שלהן, כפי שהוכח במחקרים שונים.
תחזיות והסברים לתופעה של חוסר רצון מיני בבעיות זוגיות
תחזית 1: חלוקה בלתי שוויונית של תפקידים בין המינים מובילה להבדלים ברצונות המיניים בין בני הזוג: נשים לרוב אחראיות על תחזוקת הקשר וארגון הבית והמשפחה, בעוד גברים אוחזים בתפקידים פחות תובעניים מבחינת זמנים אך בעלי משקל כספי כגון תיקון הבית, טיפולי רכב ושירותי תשלום חשבונות. ההבדלים הללו במטלות ותחומי אחריות יוצרים עומס נפשי על נשים, שיכול להביא לירידה בעניין המיני. נשים רבות מרגישות יותר כאמהות מאשר כשותפות, והסביבה החברתית עושה לעיתים תפקיד של דיכוי המיניות של אמהות, בעוד שגברים מקבלים הזדמנויות יותר להציג את עצמם כשותפים פעילים. מציאות זו יוצרת לחצים ומורכבות ביחסים, שמפחיתים את ההנאה והאטרקציה המינית. למשל, נשים שתופסות את עצמן כמחויבות לטפל בשלל משימות כרוניות, מציינות כי עיקר הזמן והאנרגיה שלהן מוקדשים לעשייה היומיומית והן מסתכלות על המין כמשהו שמופיע רק כאשר אין יותר דחפים אחרים.
תחזית 2: התפקיד של האישה כ”אם” ומטפלת מכבה את הרצון המיני: ההיסטוריה התרבותית והחברתית מקשרת נשים עם תפקידים של חניכה וטיפול, וברגע שנכנסים הילדים לתמונה, הקשר הזוגי עלול להפוך ליחסי אמא-בן, כשהאישה הופכת למטפלת תלויה והגבר מצדו נשאר בתפקיד של “האב”. נשים משקיעות באותם תפקידי טיפול, תזמון ודאגה לפרטים, כגון תזמון הוצאות, תכנון תוכניות ומעקב אחר מטלות שוטפות, מה שמעלה חסמים פסיכולוגיים שמדכאים את הרצון המיני. לעיתים גברים מצפים שהנשים ימשיכו לנהוג כ”אם”, מתוך דפוסים שהם קליטה מיחס ההורים שלהם, דבר שמקטין את הערך המיני חווית הרצון שלהן.
הבנת היבטים של דחייה והפרדה בין תפקידים לבין מיניות
האנדרואידיזציה של נשים ופגיעות בהנאה המינית שלהן
תחזית 3: התרכזות באסתטיקה ובמראה חיצוני באופן שתגמול את הגברים על חשבון ההנאה הנשית: לעיתים קרובות, נשים מתרגלות להעריך את עצמן בעיקר לפי היכולת שלהן להיראות מושכות, במקום לחוש את המיניות שלהן באופן פנימי, והדבר שמושפע גם מהחינוך ומשיטות חינוך לטרום בית הספר. בתרבות המערבית, למשל, נשים נדרשות להיראות מושכות כדי למשוך את תשומת הלב הגברית, אך לא תמיד מוקדשת תשומת לב להנאתן המינית, כמו למשל תיאוריה המקדמת את ההבנה שהאזורים הבלוטיים והחוויות המענגות אצל נשים כוללות את הדגדגן והחלק הפנימי של אזור המין החיצוני, אך חינוך מינית לרוב מתמקד באיברים הפוריה בלבד. מחקרים מראים שנשים עם הערכה עצמית נמוכה חוות פחות הנאה מיחסי מין. התרבות והחברות הלימוד המוקדם שהן מקבלות מדביקות אותן בסטיגמות של טומאה ו”חוסר נקיון” בנוגע לחלקים הארוגניים שלהן, מה שמוביל לבעיות בהנאה ולחוסר הנאה כללית. בנוסף, הגישה של הגברים כלפי מין נוטה לראות אותו ככלי להבעת מיומנות טכנית או תחרות, במקום כדבר המניב חווית הנאה משותפת.
הנחות מגדריות בנוגע להובלת היחסים ומיניותן של נשים
תחזית 4: החברה מעודדת את הגברים ליזום את המגע המיני, בעוד שנשים נשלחות ללמידה כי עליהן לחכות ולהתאים את עצמן לרצון הגבר: נשים לומדות שהן צריכות לחכות שהגבר יזום את המין ושהן עצמן לא צריכות ליזום, מכיוון שיאמרו להן שהן “פרווטית” או מגושמת אם ינסו ליזום בעצמן. אם נשים מחליטות לסרב ליזום, לרוב יחשבו אותן ל”פרווטיות חנפניות” או “מאדימות”. נשים רבות חוששות שמגע מיני אישי לבד, כמו עיסוק במגע פיסי עצמי, עלול להיחשב כבגידה או התרסה, ולכן נמנעות מלקיים מין לבד, אפילו אם הן מרגישות צורך. לתרבות המערבית ישנה כבר שנים תפישה שמין אמיתי מוגדר רק כקיום מגע מיני פעיל שנוהג להתרחש בפורמט של סקס קלאסי, שמבוסס על חדירה והגעה לאורגזמה בשיטה המסורתית. מחקרים מצאו כי כאשר מין אינו מוביל להנאה, הרצון המיני שואף לרדת, ועל כן נשים רואות לעיתים את המין כ”משימה” ולא כחוויה מענגת, ואף מתמודדות עם החשש שיקבלו על כך אשמה חברתית או אישית, מה שמדרדר את המצב יותר. המצב חמור עוד יותר כאשר נשים חשות פחד מפני אלימות או אובדן משאבים, שמביאות לעליה במקרי סרבול ומניעת מגע מיני לא רצוי. דבר זה מחייב דיון נרחב יותר על מקרי “נזק מיני בנישואים” והבנת ההיבטים של אלימות מינית במסגרת הזוגית.
השלכות ומגמות לעתיד בטיפול ובמחקר
כיום, לחץ מנטלי, פיזי ורגשי מהווה גורם משמעותי לירידה ברצון המיני בקרב נשים, שיכולות לחוש תסכול ממתח הקשור להריון, לילות חסרי שינה עם תינוקות, כאב פיזי בעקבות הנקה, התלבטויות סביב גידול ולטיפולי אלימות.
למרות ההישגים המחקריים, רוב המחקרים בתחום הנשיות והמיניות מתמקד בעיקר בנשים מקבוצות סוציואקונומיות מסוימות, לרוב נשים לבנות, אמידות, בריאות, הטרוסקסואליות ומונוגאמיות. לכן, נשים מקבוצות שונות או עם מוגבלויות מסוגים אחרים לעיתים מרגישות כי הן חסרות מענה הולם או חינוך מבוסס מדע לטיפול בבעיות כמו חוסר רצון מיני, עידוד להנאה, ועוד. כפסיכותרפיסט בסיוע מיני ופסיכותרפיסט כללי, אנו רואים כיצד שיטות טיפול קוגניטיביות-התנהגותיות ודינמיות מותאמות אישית יכולות לסייע לבעיות של חוסר רצון מיני, ירידה באינטימיות וקשיים במאמצי הקשר הזוגי והמשפחתי. מומלץ ליישם הערכות רב-תחומיות שמבוססות על שלושה מישורים: ביולוגי, פסיכולוגי ותרבותי-רוחני, על מנת לעצב תכניות טיפול משותפות שיתייחסו לכל ההיבטים שיש להם השפעה על החוויות המיניות והרגשיות של הפרט והזוג.
