“שמונים אחוז מנשים מתנסות באורגזמה באמצעות גירוי עצמי, ותשעים וחמש אחוז מגברים עושרים זאת. והשאר משקרים.”
ציטוט הומוריסטי אך מדויק זה מגיע מאת ג’וסלין אלדורס, שהיה הסטוריון הכללי הראשון באמריקה האפריקאית-אמריקאית בלבד והשני בתפקיד זה בהיסטוריה. היא גם נאלצה להגיש את התפטרותה בעקבות לחצו של נשיא ביל קלינטון – כן, אותו נשיא שהחליט שלא להתנסות באורגזמה בעצמו אלא לקיים יחס מיני עם מתמחה – כשדיברה בגילוי לב על החשיבות של שילוב מושג המגע העצמי בכללי ההוראה המינית. הרגע שדיברה על כך בוועידת היום העולמי למאבק באיידס בשנת 1994 עורר סערה רבה, אך החשיבות באומץ לב זה היא שהובילה לניקוי טאבו סביב נושא המגע העצמי ולהבנה שהוא חלק בלתי נפרד מחיים בריאים. ככל שמחקרים מראים שמגע עצמי מהווה חלק חשוב בהתפתחות המינית, כך יותר טוב יהיה אם מטפלים יפנו לדיון פתוח וכנה בנושא זה. עדיין מאוד מפתיע שרבים נמנעים מלדון בנושאים שעולים מתוך שיקול של בושה, אשמה או פרטיות קיצונית, למרות שגישה פתוחה וכנה יכולה לסייע ליחסי מין טובים ומספקים יותר, וגם ללמידה על עצמנו. אם איננו מסוגלים להיות כנים עם עצמנו לגבי מה משמח אותנו, כיצד נדע לתקשר את הצרכים שלנו לבן או בת הזוג?
מכשולים היסטוריים והדרכים בהן השפיעו על התפיסות של מגע עצמי
בעוד שבתרבות המערבית התפיסות על מגע עצמי היו לעיתים קרובות שליליות ומבוססות על עלילות דתיות, סיסמאות חברתיות והבנות טיפוליות מוטעות, ההיסטוריה מראה כי התנגדות זו לא נוצרה ביום אחד אלא התפתחה במשך מאות שנים. בסקירות היסטוריות על ההבנות של המגע העצמי, מציינים שחברות יהודיות ונוצריות מוקדמות ראו במגע זה סוג של איום על ההישרדות האנושית, והן פיתחו חוקים ודתות שמטרתן היתה לאסור על המגע העצמי ככלל. בימי הביניים, הכמרים והאנשי הדת נטו להאמין כי מגע מיני באופן כללי מהווה איום על הנפש והגוף, ופשוט ראו במגע עצמאי פתולוגיה שיש להילחם בה. לאורך ההיסטוריה, הרפואה גם כן תרמה ליצירת דעות קדומות, כאשר רופאים באותם ימים הציגו את המגע העצמי כסיבה העיקרית לחולי הנפש או להפרעות פסיכולוגיות, והדגישו שזה מפחית את המוסריות ויכול להוביל לבעיות נפשיות כמו שיגעון או היסטריה.
בתחילת המאה ה-20, ממשיכי המורשת הפמיניסטית בזמנו הוכיחו כי דעות קדומות אלה הוטבעו גם בהבנות המגדריות והחברתיות של נשים, וציינו כי לנשים יש צורך להימנע מתנסות במגע בשלהן מכיוון שזה יכול לגרום לבעיות נפשיות או פגיעה במוסריות. בימי המאה ה-20, השיח התייחס יותר ויותר לסוגיית הטאבו שהוטל על מיניות נשית ויחסי מין עצמיים, והדעות החברתיות שהשתלבו בשיח זה חיזקו את ההתנגדויות להכרה במגע העצמי כסבב ומקובל.
המהפכה הפמיניסטית של שנות ה-70 והשפעתה על ההבנות המיניות
בשנות ה-60 וה-70, תנועות פמיניסטיות שהעלו את החשיבות של חירות ופררודוקציה מיני, פתחו את הדיון מחדש לגבי טבעם של המגע העצמי והחופש המיני. קבוצות מודעות, סדנאות ועבודות שהונהגו על ידי מובילים בתחום כמו בטי דודסון, התייחסו לזכות של נשים להכיר את הגוף שלהן, ללמוד אותו וליהנות ממנו בלי חשש או בושה. בטי דודסון יזמה סדנאות כמו Bodysex שהיו חלק מקידום הביטחון המיני ונפשתי של נשים, ולימדו אותן לזהות את חלקי הגניטליה שלהן, להשתמש במראה כדי להכיר את הגוף שלהן ולפתח מיומנות של מגע עצמי חיובי – פעולה שהוגדרה כסולו סקס, שהיא חלק בלתי נפרד מהעצמה מינית והתפתחות בריאה. תחום זה עודנו ממשיך להתפתח, ונשים רבות עדיין סובלות מליקויי בהרגשת אושן או באי-יכולת להגיע לאורגזמה מלאה, בעיקר עקב פערים בחינוך המיני שהחברה מספקת, כפי שציינה חוקרת כמו לאורי מינטץ, בגורמים ל”פער האורגזמה”. זאת, במצב שבו החברה עדיין שומרת על סטריאוטיפים ומגבלות שמונעים מתלמידים, נשים וגברים כאחד, לקבל חינוך מיני מאורגן, קוהרנטי ומחזק.
המדע והתגליות על מגע עצמי
גם בעידן של סטיגמות, המחקר המדעי מראה באופן מובהק כי מגע עצמי תורם לבריאות המינית הכללית. מחקרים רבים מצביעים על כך שהיכולת של נשים להיות פתוחות לגבי מגע עצמי יכולה לשפר את איכות חייהן המינית, גם במערכות יחסים ארוכות טווח. למעשה, נשים שמקדמות את המגע העצמי שלהן ומשפרות את ההתרחשות העצמית שלהן, תורמות לשיפור בחוויית סקס משותף וקשר מעמיק יותר עם בן הזוג. ההתנסות והבנת הגוף מאפשרות לתקשר טוב יותר עם הפרטנרים, להכווין אותם ולתרום לאינטימיות מקסימלית. בנוסף, ההכרה שהמגע העצמי הוא נורמלי, טבעי ומקובל, עוזרת להרתיע תחושות אשמה ובושה שמושרשות בחברה ושהופכות לנטל נפשי-מיני. הפחתת הסטיגמות משפרת את הביטחון העצמי ואת ההרגשה שהגוף ייחודי ומקובל, מה שמביא ליחסים מיניים ממוזגים ושלמים יותר.
בעולם המודרני, שבו המסרים על אידיאל היופי והושבת הגוף מופצים באופן המוני דרך הרשתות החברתיות, קל מאוד להרגיש בושה או חוסר ביטחון בנוגע לגוף ולמיניות. לכן, חיוני שהורים, מחנכים ומטפלים יספקו מרחבים בטוחים, פתוחים ומקצועיים לדיון על מגע עצמי. ההסכמה להכיר במגע העצמי כחלק מהחיים הטבעיים שלנו, וכן לסייע לסטודנטים, הורים ומטופלים להבין כי מדובר בפעולה טבעית ומבורכת, תורם לשבירת הטאבו שמאפיין את החברה שלנו ומעלה את הסטנדרטים של חינוך מיני שוויוני, פתוח ומכיל.
